"HOPE " – תקווה – הייתה אולי אחת ממילות המפתח שהובילו את הקמפיין של התושב לשעבר הכי מפורסם של שיקגו – הנשיא ברק אובמה –  אבל כל מי שחי כאן בשיקגו יודע שתקווה היא לא רק עניין פוליטי אלא בראש ובראשונה דרך חיים עבור מועדון הספורט הכי לוזר בהיסטוריה (במונחי השקעה לתארים) – השיקגו קאבס. אבל עם כל הכבוד לנצחונות והפסדים, בפרברים הצפונים של שיקגו ובייחוד בשכונות לייקוויו, אד׳גווטר ולינקולן פארק – להיות אוהד של הקאבס   הוא  כבר מזמן עניין משפחתי חוצה דורות ויעידו על כך השלטים שהונפו באצטדיון ומחוצה לו המציינים בני משפחה שנפטרו, ועשרות הבלונים ודגלי הקאבס שפוזרו בבתי  הקברות בעיר ביום לאחר שהקבוצה עלתה לוורלד סירייס.
​

ומנגד, תינוקות בני יום עם תקווה שלא יצטרכו לחכות 108 שנה לוורלד סרייס הבא!

כשמדברים עם קולגות או שכנים שהם אוהדים ותיקים של הקבוצה  ושואלים אותם איך לעזאזל הם עדיין אוהדים את הקבוצה למרות הלוזריות, הם כולם מדברים על התקווה שעוברת מדור לדור לזכות בתואר כחוט המחבר בין כולם. אחד הקולגות שלי, אדם בוגר, סיפר לי שעד היום הוא הולך עם אבא שלו למשחק הפתיחה וכמעט תמיד הם שניהם מזילים דמעות באיזשהו שלב. מן שלוב של תקווה רומנטית, ולפחות עד שנה שעברה, ניתוק מסוים מהמציאות.

נוצרים קתולים מניחים תפילין ל'סילוק הקללה' ליד איצטדיון ריגלי פילד:

הביאו רבי שיתקע בשופר. לא משאירים צ'אנס לשום דבר

יש כמובן עוד כמה סיבות פחות רומנטיות לאהבה לקבוצה –  כמו למשל איצטדיון ריגלי, שבניגוד לשאר האיצטדיונים בעיר, נמצא בלב השכונה ומהווה חלק אינטגרלי מהשכונה. הוא אינו מוקף במגרש חניה ענק כמו היונייטד סנטר או הסלולר פילד (מגרשה של הוויט סוקס), ומסביב יש מלא חנויות, מסעדות ובארים , ואולמות מוזיקה ובראשם המטרו (אולם מוזיקה קטן שהוא כבר מזמן מכה לאוהבי מוזיקה ובייחוד רוק ). ככה שבמהלך העונה, גם אם אתה לא הולך למשחק אלא רק מסתובב בשכונה, הקאבס הם חלק מהוויה ובאיזשהו מקום לפעמים מרגישים שריגלי והקאבס הם חלק מהשכנים. הבן שלי, שבקושי מדבר עשר מילים, אמר לפני מספר שבועות את החצי משפט הראשון שלו – הוא צעד לידי ברחוב ופתאום בלי הודעה מוקדמת הוא התחיל לצעוק״ Go Cubs״ . כשקיץ שלם, במשך 80 יום, צועקים לך ברחוב גו קאבס, כולם לובשים כחול ולבן, וכל ערב שומעים את אוושת הקהל מהחלון, גם זאטוט בן שנה וחצי מבין מה סדר העדיפות.

היום המשחק מול האינדיאנס בקליבלנד, ואם אני אוהד קאבס שרוף, אני שם לי בספיד דייל בטלפון את הכומר הרבי או האימם הקרוב. כי בין אם הם ינצחו או יפסידו אוהדי הקאבס עומדים לעבור משבר אמונה. אם ינצחו ויזכו בוורלד סיריוס, כשתשקע האופריה, מאה שנה של זהות כLoveable loosers ימחקו ברגע. כי מה יהיו הקאבס אחרי אליפות? עוד קבוצה טובה שלפעמים זוכה ולפעמים מפסידה?
​

האם היום תסתיים 'קללת העז' בת עשרות השנים?

הביאו רבי, כומר, מיניסטר, ואימאם  להתפלל. לא משאירים מאומה לצ'אנס!

ואם יפסידו אחרי העונה הכי טובה מאז שנות הארבעים – האם לנצח הם נדונו להפסיד?

בכל מקרה, את ג׳ו מאדון, מאמן הקאבס המבריק והמצחיק, זה כנראה לא מטריד יותר מדי.  בתחילת העונה,  ניגש חוויאר באז הלחוץ והנרגש לג׳ון מאדון וביקש ממנו עצה לעונה החדשה – ג׳ון מאדון לא התבלבל וענה לו ״Try not to suck”. המשפט הנ״ל הפך לאחד הטי שירטים והסלוגנים הכי פופלארים בשיקגו השנה. והיום, מודע ללחץ העצום שמופעל על השחקנים והיום במקום להתאמן או לעשות אספת קבוצה – מאדון שלח את השחקנים לחגוג את ליל כל הקדושים עם המשפחות ולאחר מכן כולם יסעו לקליבלנד. מאדון לא מתכנן לנאום לשחקנים או לכנס אסיפה מיוחדת. אין שחקן בקאבס שלא יודע מה מוטל כל הכף והמוטיבציה בשמיים.
​

ג׳ייק אריאטה, שיהיה הפיצ׳ר מחר, כבר אמר לתקשורת המקומית שהוא לא מפחד. השיקגו קאבס ניצחה שלוש נצחונות רצופים שש עשרה פעמים העונה  ואריאטה בטוח שהפעם השבע עשרה היא אפשרית ביותר.

אחרי יומיים מאד מדכאים בעיר התחושה היא שאפשר לעשות את זה, דגל הW  הונף היום ברחבי העיר, ויש תחושה שהנצחון בריגלי שבר איזהו מחסום פסיכולוגי. האם הם צודקים? בתוך מקסימום 48 שעות נדע.